ראיית הברכות שבחיינו

 

בימים אלה, שהם לגמרי לא פשוטים עבור רבים מאיתנו, רציתי להציע לכם אופציה קצת שונה על התבוננות על המציאות.

כולנו מורגלים בשגרה כלשהי, בידיעה הברורה, שיש סדר מסיים קבוע וידוע בחיינו. מרביתנו לא עוצרים לחשוב על כך כלל, רואים זאת כדבר נתון וברור הטומן בחובו ביטחון ומסגרת ידועה של הרגלים ומעשים המהווים את היום יום שלנו. חלקנו אף חש לעיתים, שיש בשגרה הזו משהו מונוטוני ומעט מעיק ושואפים ומייחלים לשינוי כלשהו. אך אין כל צורך בשינוי חיצוני.השינוי כולנו נתון בנקודת המתבונן. בואו ניקח את השגרה המופרת עתה חדשות לבקרים לכל תושבי דרום הארץ. וכתושבת הצפון אני יכולה לספר לכם, שעברנו כאן חוויה מאד דומה לכך בעבר. אותו בוקר רגיל, בו קמים , פותחים את התריס מביטים החוצה, רואים את האור. מתחילים את היום בשלווה, מוזגים כוס קפה.פתאום כשהסדר הפשוט הזה מופר, אתה מבין את גודל הברכה היום יומית הנתונה לכולנו. אל לנו לקבל דברים כמובנים מאליהם. בכל יום, בכל עת ישנו חסד גדול הפרוש ומצוי לכל אחד ואחד מאיתנו. נכון, שאותו ביטחון קיומי הוא דבר, שהוא חלק מ"ההבטחה" הקיומית שלנו כאזרחים במדינה. אך אין זה נתון אוטומטי. כמה נפלא היה אם כל אחד מאיתנו היה עוצר שנייה, בכל אותו מירוץ מטורף אותו כולנו חווים בכל יום כדי להנות מזריחה מקסימה בשעת בוקר מוקדמת , מהאוויר הצלול בשעה זו של היום. לו יכולנו לעורר מחדש את החוויה הראשונית הזו של הקימה ,להאזין לציוץ הציפורים להלמות לבו של תחילת היום.

ונכון, כולם ממהרים בבוקר, אך מה דעתכם לקחת את הדברים קצת יותר באיזי. אולי לקום דקה קודם ולא להישאר במיטה, למרות שמאד מתחשק. להעיר את הילדים ולהתענג על הרגע הקסום הזה, של שקט בבית שעוד רגע יתעורר. להתבונן בילדים בתנומתם השלווה. (וכמה היו נותנים תושבי הדרום על לילה שקט שכזה!?) ולהנות מכך. לראות בברכה הנתונה לנו בכל שעה של היום. וכשכבר יוצאים לכביש לדרך,ממש לא חייבים להיות הראשונים בכביש. מותר לתת לאחר לעקוף אותך. אין צורך לחנך אף אחד.מה שלא עשו ההורים בזמנם דבר לא יעשה. מוטב לתת לאותו "טמבל" לעבור אותך, ולחשוב שאצלו הבעיה ולא אצלך. יכול להיות בהחלט שמדובר, בנהג פראי חסר תרבות נהיגה. אך מה דעתכם להתבונן בכך אחרת. לחשוב, שאדיבות על הכביש היא מעלה ולגמרי לא חיסרון. להיות בטוח שאתה לא פרייאר גם אם לא נדחפת בצורה ברוטאלית על הכביש וכן, נתת לאותו נהג חסר תרבות לעבור.שום דבר נורא לא יקרה, אם תחכה עוד כמה שניות. ההיפך יכולה להיות בכך ברכה גדולה. ראשית , תדע שאתה נהג אחראי וטוב, הנותן גם לילדיו דוגמא טובה. ובכך שלא תתעצבן הרווח כולו שלך. ברצוני להציע לכם הצעה להתבונן לגמרי אחרת על העניין.הכביש הוא לא שדה קרב. כדאי להפנים זאת. מי שדוחף הוא לא מי שמנצח, הוא מי שמפסיד.וכדאי מאד לשמור על העצבים הרגועים בשעת הבוקר. בואו נחשוב שלאותו חוצפן יש בעיה. ולצורך כך אני נתלית באילן מאד גבוה. בספרו של דניאל גולמן, הנקרא ," אינטליגציה רגשית". בספר המקסים הזה (מומלץ בחום) הוא מציע שיטות ודרכים להתמודדות שונה עם המציאות שלנו.לניהול רגשות ובעיקר לניהול כעסים. לחשוב למשל שאולי אותו נהג , ממהר בדרכו לבית החולים לפגוש את אמו החולה. לחשוב מה בדיוק מדליק את הכעס אצלנו, לעצור מעט להבין את הסיבה, ולפתור זאת. להבין שלא כל העולם סובב סביבך ולא הכול נגדך.יש דברים שמתנהלים כך מסיבותיהם הם. ואם נטרח מעט להבין אותם ואת המנגנון המפעיל אותנו, נהיה כולנו הרבה יותר מאושרים. הייתי מציעה בשעת הבוקר הזאת, להתעדכן במתרחש סביבנו, הן בארץ המקסימה הזו, בכל רגע נתון מתרחש משהו ולכבות את החדשות ולעבור למוזיקה נעימה ומרגיעה. האמינו לי העולם ימשיך להסתובב סביב צירו גם אם לא נתעדכן בכך בכל רגע נתון.

מומלץ בחום גם להפנים את העובדה, שכשאנחנו מתקשרים עם העולם, העולם גם מתקשר עמנו. אם נבוא בבוקר עם חיוך על הפנים, ולא סרים וזועפים בגלל ההוא בפקק, אלא נברך בבוקר טוב את כל סביבתנו,יש סיכוי סביר שהעולם יחזיר לנו באותו מטבע.וזה ממש לא, שאני חושבת שכל העולם מקסים ומושלם וכולם פשוט נחמדים. אך ,אם נצא מהביצה הפרטית ונבין, שההוא עם הפרצוף החמוץ, הוא כזה, כי יש לו בעיה כלשהי, כללית או באותו הרגע- הדברים יראו לגמרי אחרת.

וגם תקשורת נעימה עם הסביבה אינה חנפנות. אם יש נניח, למעסיק כלשהו ביקורת עלינו, אפשר לאמור זאת בצורה פוזיטיבית,בצורה כזו שלא תדרוס את הנפש, ותהרוג את המוטיבציה. אם נמצא בכל דבר את הנקודות החיוביות תחילה, ומשם נצא לדרך הכול יראה הרבה יותר טוב. והיום יום יהיה הרבה יותר חיובי.אני מאד מאמינה באימרה שלמדתי מאבי עליו השלום שנהג לאמור כך,קודם תיתן, אחר כך תיקח, ולבסוף תמצא את עצמך כפליים מורווח. וקחו זאת כעצה אישית. תרמו מעצמכם, התעניינו בסביבה,בילדים, במי שנמצא לידכם, באמת. לא בצורה פורמאלית, כדי למלא איזשהו פרוטוקול אישי ולהוסיף וי פרטי לרשימת המטלות,אלא התעניינו באמת. תקשיבו ותבינו ובעיקר תפנימו את מה שאתם שומעים. כל אחד סבור, שהוא מרכז העולם ושרק לו קשה.אם רק נפתח מעט אוזניים ובעיקר את הנשמה, נגלה, שיש בעיות גדולות משלנו ושבהן ניתן להתמודד.ניקח פרספקטיבה על הקיום האנושי שלנו.

תקשורת בין אישית היא דבר שמאד תורם בחיינו. אך לשם כך צריך לעבוד. וזה נכון, לגבי הילדים הפרטיים שלנו, לגבי הבעל, החברים המשפחה הגדולה והשותפים למקום העבודה. ככול שתשקיעו יותר, תרוויחו . בעיתות קושי ומכאוב,אין כמו האוזן שמוכנה להאזין, לקלוט, להכיל. חשוב לזכור זאת כל יום, שעה, שעה ולעבוד על כך. על קשרים בין אחים וקשרים בתוך המשפחה.לא כל אחד יודע להשקיע, לא כל אחד יכול או מודע לכך באותה המידה. תהיו אתם רחבי הלב, התורמים והמעניקים מעצמם.פתחו את לבכם ותקבלו כפליים.ושוב אני חוזרת ליולי אוגוסט לפני שנתיים , כשהיינו אנו המופגזים בחזית העורף. כמה תרמו אותם אותם טלפונים מתעניינים,כמה הרחיבו את לבנו, כשידענו שאולי ננטשנו על ידי ההנהגה שלנו, אך לא על ידי מכרינו,ידידנו וחברנו. כמה שמחתי לאותן ההצעות לבוא ולהתאוורר במרכז, למרות שבפועל לא ניצלתי זאת.תקשורת ומסגרת חברתית מכל סוג שהוא- היא ברכה בפני עצמה. היא הכוח העוטף,היא העוצמה הפרטית שלנו. אך הדברים הללו לא נופלים משמים.צריך לעבוד למענם לטרוח, להשקיע.ובבקשה, אל תעמדו עם החשבונייה ותספרו, כמה פעמים ההוא צלצל אלי, איזה מתנה נתנה המשפחה ההיא וכדומה. תחיו נכון למה שאתם מרגישים וכך תשרה הברכה במעונכם ובחייכם.

ואני רוצה להעיר הערה חשובה. ההסתכלות הזו על החיים ממש לא באה מהמקום , של אופטימיות מוחלטת, חסרת בסיס. יש בחיים בהחלט גם רגעי שפל,  גם רגעים קשים. כל אחד מאיתנו חווה אותם. לצערנו הם מזדמנים לנו לאורך החיים, כל אחד מתמודד איתם.גם לי היו כאלה בהחלט. אך גם באותם רגעים, שהם ממש התחתית, כשנראה לכם שנמוך מזה כבר אי אפשר לרדת, חפשו את האור.והוא מצוי בתוככם.מצאו אותו ברגעי חסד קטנטנים שבריריים. אל תאבדו תקווה, אחזו בכך חזק. גם אם חושך סביב, אל תתנו לאור הפנימי שלכם לכבות. היאחזו במה שיש, ובעיקר המשיכו להיאבק על

הזכות הזו, לחסד לברכה.וכדאי מאד, גם להסתכל בפרספקטיבה.אספר פה סיפור מאד אישי, אמי עליה השלום, התאלמנה, והייתה שבורה  מאד  עקב מכות הגורל שנפלו עליה . מאד השתדלתי לראות אותה מעבר לאותו משבר, לזכור את ימיה האחרים,את האור  והחסד שהעניקה לנו ואת הרגעים הטובים בחייה. לפעמים כשאתה בבור תחתיות קשה לראות את האור.אך יש להיאחז בו בכל הכוח.

ועוד עצה קטנטונת , ששמעתי מנער מאד חכם,  משפט שאומר-אל תחכו לניסים, תצרו אותם בעצמכם. ניסים אינם נופלים מהשמים.נס הוא בדרך כלל (ואיני מדברת במובן של ההשקפה הדתית) תוצאה של הרבה עבודה קשה והשקעה. וכל יום שעבר ולא יצרתם לעצמכם נס קטן,זהו יום מבוזבז. רוב ההצלחות הגדולות, מתחילות מצעד אחד קטן. עשו את הצעד, אל תהססו. גם אי ההצלחה, הוא רווח, הוא שיעור לחיים.אמצעי לקבל שיעור  מושכל  של מה נכון ומה לא נכון לעשות. אני מאמינה גדולה בעבודה קשה, שמניבה הישגים ותוצרת , כך נוצרת ברכה אישית שאתם מעניקים לעצמכם.

ומשהו קטנטן לסיום,  אותו למדתי מילדי , (מכל מלמדי השכלתי !) , רשמו בכל יום דבר אחד חיובי שמתרחש . עשו זאת בעקביות,בכל יום בשנה. התאמצו ותמצאו גם בימים החשוכים ביותר,דבר מה חיובי רשמו זאת .בסוף השנה תגלו, שגם ברגעי משבר יש רגעי ברכה וחסד, ובעיקר תופתעו כמה דברים חיוביים יש בחייכם.( תראו שבכל יום יש לא רק דבר אחד חיובי אלא עשרה!) אמצו את הרשימה הזו כדרך התבוננות לחיים.וכשתזדקקו לה היא תעמוד ותמתין לכם, לרפד את חייכם אושר.

ובינתיים  היו כולם מבורכים, ושישוב השקט והשלום לשרור בארצנו.ואם תרצו להתרשם מעוד ברכות אתם מוזמנים לבקר באתר.

שלכם

אסתי